שום דבר לא עוזר, הכאב נשאר ורק מתגבר.
אני הכישלון הכי גדול בעולם הזה.
לא הצלחתי להחזיק אותה לידי ואני לא מצליח להחזיק אפילו את עצמי,
כוחי הולך ונעלם רדפתי אחריו כמו אחרי צל והוא כבר לר כאן עכשיו, ליבי שנשאר התרסק ולא השאיר ברירה ניסיתי להדביק אותו בחזרה אך שוב הפחד היה חזק ממני ולהישאר לא הצלחתי אז אם עם עצמי אינני מסתדרת איך את תסתדרי איתי ואם אני אינני מסוגלת איך את תתמודדי עם הקשיים שלי.
והבכי בלילות שובר את כל הקירות החומות שבלב מתרסקים עם הדמעות, זה לא קל להיות בודד , להתביש לדבר לומר מה על ליבי יושב ומה לי כואב.
לא קל להתבייש במי שאני ולא לאהוב את עצמי ברגעים שאת לא פה לאהוב.
מול הסרט יושבת ובוכה מתי יהיה תורי להיות הנסיכה מתי טוב הלב הזה ישתלם ועד מתי אקום מלחצים בחזה, מתי אתעורר עם חיוך ולא בהתקף , מתי אחלום ולא אתעורר מסיוט שהיום שחור.
מתי אתעורר לצידך וארגיש שוב את מגע ידיך ולא אחלום מתי המציאות תהפוך לטוב.
ה כואב שאפילו לכתוב כבר קשה מנלמו המילים השירים כבר לא מרגשים הצלילים כבר לא מצמררים ורק קולך יכול את זמני להנעים.
זה ככ קשה להתמודד שאני מפחד מהצל של עצמי לא מסוגל למצוא מקום ולהפוך אותו למקומי.
רק תזכרי שבלעדייך אינני אני.
;){kind=link}