"החברים שלי הפכו משוררים , אולי אם היית יודעת מרוב לשמוע את הדמעות שלי אחד כתב עלינו שיר , ואחד שכנראה הבין אותי דרך תמונה פשוט כתב כמה האהבה שלי אלייך חזקה, הוא כתב מה הסיבה שאני נשבר ובורח למה אני לא נשאר ואוהב אותך איתך לנצח .
איך הם לא בלב ועדיין יודעים איך הם לא מכירים אך עדיין מצליחים , למצוא את הדרך לכתוב לרגש איך הרמה שלהם חוצה גבולות איך המילים שלם עולה רמות .
ואיך אני ששקוע בסיפור הזה כמו בבוץ טובעני לא מצליח לצאת למרות שנאחז באיזה עף, עייפתי מלהילחם - מלנסות ..
הרי את לא כאן וזה לא יעזור לי להפסיק לחלום עלייך בלילות.
אם רק היית יודעת שאת לוקחת לי את כל החלומות , ושאומרים שלפעמים חלומות מתגשמים זה אומר שתחזרי אלי באחד מן הלילות?!
האם תביני באחד מן הימים את מה שעברתי בלעדייך ואת כל הרגעים הכואבים?!
האם תסלחי תסתכלי גם על הצד הכואב שלי , על איך החיים השתנו בלעדייך ואיך אפילו הדברים הטובים שהיו איבדו כבר את הטעם , איך החיוך הפך לחיוך הפוך בלילות ובבקרים הכל היה שקרים כדי לכסות , שלא ידעו ושיפסקו לשאול שאלות , שלא יגידו שאני אשם בכך שאני שוקע בדיכאונות, אבל מה הם מבינים ?
הרי הם כנראה אנשים אמיצים הם לא נותנים לפחד לגרום להם לאבד את האדם שהם הכי אוהבים או לעצור אותם מלהשיג את מה שהם הכי חושקים ,
ורק אני הגבר שהיה פעם שלך היום חזר להיות כמו ילד מפוחד עם טראומות של עבר לא מסוגל לשמור אותך קרוב , הכי קרוב שאפשר..
אני אוהב אותך וכבר לא מסוגל, זה קשה כול כך ,
מנסה להתגבר מנסה גם לשכוח אותך שם דבר לא עוזר זה רק מזכיר כמה הפחד תמיד אותי גובר .
כבר נמאס לי לאבד ולהפסיק לאהוב ולנשום יותר , כי שאיבדתי אותי הריאות שלי הפסיקו לתפקד והאוויר נתקע איפה בדרך לא מצליח לנשום או לתקן , את היית התרופא שלי לכול מחלה היית הכדור שלי לכל כאב והיית אוזן קשבת כל פעם שהלב שלי היה קצת עצוב מידי כדי לשמור אצלו באיזה עוד תא כואב .
היום אני כבר לא כול כך עצוב הפחד שניצח חוגג, הוא חיי עם הדבר היחידי שהוא מסוגל בכלל להתמודד- מול עצמו מכור לכאב ,
לחיים חסרי הטעם מאז שהוא הסכים לעצמו להרחיק אותך לתמיד ."
;){kind=link}