תמיד אהבתי את סוף השבוע,
בסוף השבוע המשפחה מתישבת יחד לאכול בקידוש מדברים צוחקים ובעיקר רבים ככה אנחנו יותר מידי בנות בבית אין מצב שהבית יהיה שקט.
היום הבית פחות רועש כולם מסתירים את הכאב שיש להם בלב, שרואים אותי על הריצפה מתקפלת מכאב אף אחד לא מעז להתקרב כולם יודעים זה סוד לא מספרים לא מדברים על זה גם אחד עם השני
אסור לספר היא לא חולה סתם כאבים כאלו שיש לאישה,
אף אחד לא יודע שאת המקרה שלי כבר הרופא מכיר בע"פ ובחיוג המהיר המספר שלו מופיע ראשון
ושאני מתקשרת אמא עונה מהר כי ככה זה אסור להסתכן.
אז בדיקות טיפולים יותר מידי משמעות פתאום נכנסה לחיים,
שקורה דבר כזה שהחיים בסיכון כבר פחות בוכים פחות חושבים על השטויות של שהם מביאים.
גרון כואב עובר עם הזמן ולצינון יש לי כדור מצוין, כאבי מחזור אחרי יומים שלוש עוברים להם לבד למרות שתמיד זה מרגיש כאילו הסוף של החיים בידיוק עכשיו, אבל זה לא כך.
ויש דברים קשים מכך ורק שאתה נתקל בהם אתה מבין מה זה אומר בכלל, חולה עם חום זה נחמד פינוקים ויותר צומי ממה שהיה עד עכשיו אבל שאתה נתקל במשהו שעוד לא הומצא תרופה זה פחות נחמד ושאאתה כואב כל פעם שאתה קם ובקושי נרדם כי כואב לך ואופטלגין לא מזיז בכלל אז אתה מבין כמה תשומת לב אפשר לקבל בדרך שונה מכך.
ושאיחלנו לעצמנו המון פעמים שמשהו יקרה רק כדי לראות אם הוא יחזור?
רק אז הבנו שאין לזה משמעות אם הוא חוזר ואני בכלל לא יהיה פה.
תמיד אהבתי את סופי השבוע יכולתי לצאת לחגוג,
היום אני תקוע בבית כי קצת מסוכן לצאת לחגוג שאני חלש ואין מי שישמור.
תמיד ביקשתי שיחזור כי הוא הבטיח לשמור אבל זה לא עוזר כי אין לו את התרופה שתחזיר את הזמן ותשיב לי את הבריאות
;){kind=link}